<h1>העיטור אות כ' כתובה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וכתובה דמרכסא איכא מאן דאמר כתבי זמן מהשתא כדכתבינן בשטרא דמרכסא דלמא גרשה ואתפסה צררי והשתא מהדר לה ואתי למטרף לקוחות של כדין. ואיכא מאן דאמר כיון דאיכא סהדי דאתתיה הות וידיעא לסהדי זימנא קדמאה כתבי מההיא זימנא. ומסתברא הכי דאי ידיעא זמנא לסהדי כתבי ההיא זמנא ואי לא מחזי כשקרא. ואתשיל קמי רבינו אלפס בענין מוחלת כתובתה ושדר מוחלת שדברו חכמים (נ"ג.) אינה ביושבת תחתיו דאסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה אלא כשמת או לאחר מותו מחלה ליורשיו אבל אם מחלה לבעלה יש לה לשייר עיקר כתובה ואם מחלה כשהיא תחתיו כותב לה אחרת מאותו זמן אבל לא מזמן ראשון. וכותב הכי איך פלנית אשתי כתבתי לה כתובה בשעת נשואין ומחלה אותה לי ולפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה שעה אחת כתבתי לה זאת כתובה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה שנתתי לה כך וכך. וכותב זמנה מאותה שעה. וכתובה דמרכסא כותב הכי בכך וכך בשבת וכו' איך פלני אתא קדמנא ואמר לנא דארכסא כתובתא לפלנית אנתתי וכיון דארכסא כתובתה אסירא לי לשהויי יתה בלא כתובה והשתא כתיבנא לה קדמיכון כתובה אחריתי תחות ההיא כתובה קמייתא וכך אמר לה לפלנית אינתתיה הוי לי לאנתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין וכו' ודא נדוניא דהנעלת לי עם נפשה כך וכך ואוסיפת לה כך וכך כנגדן וכך אמר לנא אחריות כתובתא דא ונדוניא ותוספתא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי וכו' וקנינא מניה וכו'.
<h2>דף צב:</h2>
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה (מ"ג:) אמר רב יהודה אמר רב בת הנזונית מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מאי טעמא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וכן הלכתא. אבל בחיי האב מעשה ידיה לאב דאמר רב יהודה אמר רב (כתובות מ':) מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה וכו'. ומסתברא דוקא בת מעשה ידיה לאביה בנזונית [והעדפה בשאינה נזונית ואפילו על ידי הדחק] אבל מעשה ידי הבן אף על פי שסמוך על שולחן אביו הרי הוא כמעשה הבת משבגרה דשוב אין לאביה רשות בה אף על פי שסמוכה על שולחן אביה ומציאה דאתיא מעלמא ולית ליה צערא דגופא לאביו כדתנן (ב"מ י"ב.) מציאת קטן לאביו. וקימא לן אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. אבל מידי דאית ליה צערא דגופיה וטרח ביה לא כדגרסינן בהחובל (ב"ק פ"ז:) כי קפיד מידי דחסר ממונא אבל מידי דלא חסר ממונא לא קפיד. וגרסינן התם החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה בבנות הקטנות פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בהן חייבין לתת לאביהן ואוקימנא הכא נמי בשבת שמע מינה דשבת דבנות נזונות לאב אבל שבת דבנים לעצמן כדקתני בנו גדול יתן לו מיד. ושבת מעשה ידיה הוא דאיכא בין בנים לבנות אבל בחבלות שוין. ואסיקנא דמוקים לה בשאין סמוכין שמע מינה דהעדפה דמזונות דבנות הקטנות לאב דבנים הקטנים לעצמן דבבנו לא זכי ליה רחמנא כלל. וכי היכי דבנות משבגרו מעשה ידיהן שלהן לעולם אף הבנים נמי מעשה ידיהם שלהם לעולם [וכל האומר מעשה ידי הבן כמעשה ידי הבת לאב אינו אלא טועה]. והא דגרסינן בפרק השוכר (ב"מ צ"ג.) אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים ומוקמינן לה (צ"ב:) במעלה להן מזונות ופרכינן אי הכי בניו ובנותיו נמי נקוץ להו דמשמע שכר פעולתן לאב אית דמפרשי הא קא משני התם צערייהו לא זכי ליה רחמנא דלא תקינו חכמים תחת מזונות אלא מציאה דלא קא מצער גופיה אבל טרחם כעין חבלה הוא ולא זכי ליה רחמנא אף על גב דסמוכין על שולחן אביהן. ומסתברא דמה שאוכלין מן התורה יותר על שכרן הרי הוא כמציאה דאתי מעלמא שהוא לאב ומשום הכי מקשינן וליקוץ להו ומשני צערא דבניו ובנותיו הקטנים לא זכי ליה רחמנא שרואין ואינן אוכלין והוה ליה מילתא דאית להו צערא דגופייהו ולעצמן. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן בניו ובנותיו והכי גרסינן אי הכי השתא נמי ניקוץ צערא לא זכי ליה רחמנא.
<h2>דף קד:</h2>
גרסינן בפרק המקבל רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילתא וכו'. והאידנא נמי איכא דעבדי לה מלוה וגובה החתן מן האב וכמה שגובה כותב בכתובה ועושה אותה מלוה וכותב בלא פחת ואנן נהיגינן שליש וגובה החתן שליש מן האב ולכל מאה שגובה החתן כותב שלש מאות לכבוד.
